"זה נורא יקר, אני יכולה לעשות זאת עם הצוות שלי וזה יעלה לי רבע ממה שאתם רוצים לחייב אותי".

המשפט הזה משקף אי הבנה עמוקה ביותר אצל מנהלים ואנשי כספים בארגונים הציבוריים ולפעמים גם בחברות הגדולות.
במקרה הזה, היה מדובר בפרויקט של הפעלת חוגי שחיה לתלמידים בבתי הספר, במועצה אזורית בצפון הארץ.
המועצה ביקשה וקיבלה הצעה להפעלת החוגים באופן מלא מבלי שתצטרך לטפל בנושא בעצמה.

העלויות התחלקו לשניים:
עלויות הניהול והארגון של הפרויקט.
עלויות ישירות של תשלום השימוש בבריכות והתשלום למדריכי השחייה.
מקבלי ההחלטות במועצה לא הבינו למה עליהם לשלם עבור הניהול והארגון ולמה הגוף המבצע לא מסתפק בחיוב עבור השימוש בבריכה והתשלום למדריכים, כאילו שהמנהלים במועצה עובדים בחינם.

יושבים בפגישה, שומעים, הלקוחה שלי ואני, הטפת מוסר צדקנית על החמדנות של בעלי עסקים שסוחטים את ארגוני הציבור שנותנים את הנשמה למען האזרחים של הישוב.

הקשבנו בתשומת לב רבה למסר שהגיע ממנהלת, שעלות שכרה עומדת על למעלה מ – 30,000 ₪ לחודש, חוץ מהטבות רבות נוספות ורכב סוג 4.
בחוסר מודעות מוחלט היא מתקוממת ברוב מצוקה נגד עלות של 10,000 ₪ לחודש עבור ניהול וארגון הפרויקט כולל שימוש ברכב, ועלות נוספת של 1,500 ₪ לצורך הפעלת משרד לטיפול בנושא.
ואז, למרבה הפליאה היא אומרת שהיא יכולה לעשות זאת ברבע ממה שהצענו.
– "אוקיי" אני שואל אותה. "את מי תמני כמנהלת"?
– "למשל את רותי". היא פונה למזכירה שמימינה.
– "מה פתאום"? רותי קופצת. "איפה יש לי זמן ומאיפה אני אשיג מדריכים"?
– "כמה רותי עולה"? אני מתעניין.
– "שכר ברוטו שלה 9,000 ₪ ויש לה השתתפות בהוצאות רכב".
– "זאת אומרת שהיא עולה לך בערך 15,000 ₪ לחודש".
– "כן, סביר".
– "אז למה את מתקוממת על ה – 10,000 ₪ המסכנים שאנחנו רוצים לחייב אותך"?
– "לא יודעת, זה נראה לי המון".